<h1>מרדכי הלכ' נדה סימנים תש"מ—תשמ"א</h1>
<h2>דף סו.</h2>
אמר רבא תבעוה לינשא וכו' משום דמחמדא היא, ורואה דם חימוד מחמת תאות תשמיש. ופירש רשב"ם וז"ל ואם טבלה קודם נישואיה ז' ימים או יותר, אותה טבילה לא מהניא כלל, כי מה אנו חוששין אם ראתה [זמן רב קודם החופה דמה שראתה סמוך לחופה מהני טבילה זו שהיתה ז' ימים קודם החופה] קודם חופה אם לאו, אבל ז' ימים הסמוכים לבעילת מצוה שהוא ליל ראשון לחופה חוששין שמא ראתה דם, ולא מהניא טבילה דקודם לבעילת מצוה כי צריכה לספור שבעה נקיים. והלכך לובשת לבנים כל ז' ימים קודם חופה, ופורשת סדינים לבנים על מטתה, ובודקת פעם אחת או פעמים ביום. ואם לא ראתה בהם דם, טובלת בלילה קודם בעילת מצוה, כי שמא ראתה דם שנה או שנתים קודם נשואיה ולא טבלה, ועכשיו מטהרת בטבילה זו. ואם לא ישבה ז' ימים נקיים קודם ליל בעילת מצוה, אסורה ליבעל לאישה בלילה הראשונה, עד שתשמור ז' נקיים מליל הראשון ואילך, שמא ביום שלפני חופה ראתה דם מחמת חימוד תאות בעלה. עד כאן לשון רשב"ם. והאידנא שהנשים שלנו טובלות ביום ד', דהיינו ג' ימים קודם בעילת מצוה, משום דמתחלה הוא המנהג בתולה נישאת ליום ד', וצריך ז' ימים נקיים קודם יום ד'. והר"ם דקדק מלשון רשב"ם שאם דחו הנשואין, כגון שאין יכולים להתפשר יחד אבות חתן וכלה או מחמת נדוניא או מחמת הוצאת הנשואין, אע"פ שישבה ז' נקיים צריכה לחזור ולישב ז' נקיים כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתן לעשות הנשואין. דהכי איתא פרק תינוקות רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא ונתפייסה בת רב חביבא לינשא לבנו של רבינא, אמר להו רבינא לקרובי הכלה ליום פלוני נכתב הכתובה, [כלומר לעשות נשואין ליום הנועד, כי מטא ההוא יומא שקבעו ביניהם לכתוב הכתובה. אמרו מ"י] אמרו לרבינא לינטר [מר] עד ד' (אחריני) [אחרינא], ליום ד' הבא בשבוע אחרת. וכי לא סבר לה מר להא דרבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים. והא לך לשון רשב"ם ובתולה זו תנשא לבנך, והיא שכחה ולא שמרה שבעה נקיים [עד יום זה, ושמא ראתה אתמול ולא מהניא טבילה דהשתא ליבעל לאורתא, הלכך לינטר מר עד ד' אחרינא, ותתן על דעתה ותשב ז' נקיים, ותיבעל ליל ראשון לחופתה. עכ"ל רשב"ם. אלמא מדקאמר שכחה ולא שמרה ז' נקיים אלמא] [הלכך לנטר מר עד ד' אחרינא ויהבא דעתה], אלמא בעינא דיהבא אדעתא, אע"פ שבתוך ז' נקיים [היה], הוא הדין נמי היכא שדחו הנשואין [כגון תוך ימי נישואין] אע"פ שבתוך ז' הוא, היא צריכה לחזור ולישב ז' נקיים משום דלא מסקא אדעתא דהנך ז' נקיים הואיל ודחו הנשואין, אז אינה חוששת להנך ז' נקיים. (וכלה שנדחה נשואיה יום או יומיים או יותר, נ"ל דצריכה למנות מיום אותה התביעה, ואף ע"פ שבדקה עצמה תמיד. דכן משמע לשון המרדכי דקאמר בעינן דיהבא אדעתא וכו', וכן דלא מסקא אדעתא בהנך ז' נקיים כו', משמע בהדיא דמיירי בבודקת עצמה, דאי באין בודקת עצמה לא שייך לומר דלא מסקי אדעתא בהנך ז' נקיים כו' הל"ל כיון דלא בדקה לא מהני, וגם לא היה לו להזכיר דחיית הנשואין כלל, אלא הל"ל דרך כלל דכל שלא בדקה כל ז' צריכה לחזור ולמנות. ועוד שהרי כתב לעיל מהר"ם דקדק מלשון רשב"ם שאם דחו הנשואין כו' עד צריכה לחזור ולישב ז' נקיים כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתן לעשות נשואין, ומדקאמר כשיתפשרו וישלימו כו' ולא סגי ליה בההוא דאמר כבר צריכה לחזור ולישב ז' נקיים, משמע לכל מבין דאשמועינן דלא תתחיל למנות ז' נקיים השניים עד אחר אשר יתפשרו וישלימו מכל וכל, דאז מסקו אדעתא ולא מקמי הכי, ואם ספרה ובדקה לא מהני לה. וטעמא לפי הנראה לע"ד דכיון דאחמדה כדאמר בגמרא, בכל שעתא ושעתא איכא למיחש דילמא השתא חזיא ולאו אדעתא, כיון שדחו הנשואין, ול"ד לשאר סופרת ז"נ דהתם לא הוחזקה להיות רואות בכל שעה ושעה, אבל דאחמדה מחמדה משתבעוה לינשא עד שתיבעל איכא למיחש טובא הילכך בעינן דיהבא אדעתא ומסקי טובא. מהרי"ק). ואם ראתה ואין פנאי להמתין הנשואין יותר, אסור לחתן להתייחד עם הכלה בחדר אא"כ יש אדם אחר עמהם באותו חדר, כיון שמעולם לא בא על אשה זו אסור להתייחד עמה פן יתקפנו יצרו ויבא עליה באיסור, כדאמר פ"ק דכתובות [ד' ע"ב] פרסה נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. וה"ה אם עדיין לא שלמו הז' נקיים משתבעה לינשא ונתפייסה. אבל לאחר שבעל בעילת מצוה ופירש מותר לישן עמה בחדר.
